לכאורה רוצה המשתמש כמה שיותר מידע גלוי ופרוש (ובגודל אות לא מיניאטורי) למול עיניו, אבל אסור למתכנן להתפתות ולדחוס יותר מדי מידע על גבי מסך אחד, וזאת כדי שהמשתמש יוכל לעכל בקלות ולפעול בהתאם. העומס הקוגניטיבי הנובע מיתר מידע מתחיל לעיתים כבר בעמוד הבית, אבל לחלוטין לא מסתיים שם. הדברים באים לידי ביטוי בכל הרמות של האתר: עמוד הבית, עמודי בית משניים של קטגוריות או תת-קטגוריות, עמודי מוצר וסרגלי ניווט. כאשר מזכירים סרגלי ניווט, יש לזכור שהמשתמש אכן חפץ בשליטה אותה יעניקו לו סרגלים אלו אבל לא בלוחות בקרה עמוסים, שיקשו עליו להתמצא בהם ולהפעילם בקלות.

התשובה לבעיית העומס התכני היא חלוקת המידע לשכבות. נכון שהמעבר משכבת מידע אחת לשנייה יצריך עוד הקלקה, אבל זה הרע במיעוטו. המשמעות של חלוקה לשכבות היא לפרוש לנגד עיני המשתמש כמה שיותר מידע אבל רק כזה הרלוונטי לסיטואציה בה הוא נמצא, ואף את זה (במידת הצורך) לחתוך לפרוסות בנות עיכול ביניהן יוכל לנוע בהקלקה אחת בלבד.

המחשה טובה לכך ניתן לראות באתר של חברת נייק. כאשר המשתמש מגיע לבחון נעל מסוימת יש לו מקסימום מידע הרלוונטי רק עבור הנעל הספציפית, ואף זה חתוך לעוד שכבות של מידע תוך הסתייעות בלשוניות ובכפתורי הפעלה אחרים.

www.nike.com: רק מידע הרלוונטי לסיטואציה הנוכחית. נסיגה לרמת הקטגוריה על ידי סגירת השכבה הצפה.

המחשות נוספות ניתן למצוא בכל התחומים. הדוגמה הכי אינטואיטיבית שאובה מתחום המיפוי. למעשה שם תחילת דרכו של הטיפול המתודולוגי בצמצום העומס הקוגניטיבי. לפני מספר שנים נערכה עבודת מחקר מקיפה באוניברסיטת סטנפורד בנושא זה. נתנו למספר רב של נבדקים מטלה להגיע ברכב ממקום למקום. לשם כך הם קיבלו מפות מפורטות אותן לא יכלו לקחת לדרך, ועל כן התבקשו לשרטט מפות משלהם. עד מהרה הסתבר שכל המשתתפים שרטטו לעצמם מפות שהכילו רק את שכבות המידע הרלוונטיות לתנועה ברכב ממקום למקום, תוך שהם משמיטים מהמפה ששרטטו את כל שכבות המידע הלא רלוונטיות שהופיעו על גבי המפה המקורית. שעה שאתם מנסים לברור מלון באמסטרדם תוך הסתייעות באתר של חברת מישלין תקבלו על גבי המפה רק את שכבת המלונות. לא תקבלו "באותה הזדמנות" כספומטים, מסעדות או תחנות דלק. כלומר, כאשר אני מציג למשתמש מפה עליי לשאול את עצמי לשם מה הוא צריך את המפה ובהתאם לכך לספק רק שכבת מידע מתאימה.

 www.michelin.com: מאתרים חלופות לינה באמסטרדם. רק מלונות.

בעיית החלוקה לשכבות והפריסה של מנגנוני הניווט נפתרה על ידי המודל של צמד החוקרים האמריקאים Park and Kim שהתייחסו במחקריהם הן למערכת הניווט ההיררכי והן למערכת הניווט העוקב.

בכל הנוגע למערכת הניווט ההיררכי הם קבעו: תן למשתמש גישה בהקלקה אחת לכל האלמנטים הנמצאים ברמה מקבילה לנוכחית ("אחים ואחיות") וכמובן גישה בהקלקה אחת ל"בנים ובנות" של העמוד הנוכחי. בשפה פשוטה, כל הלינקים הרלוונטיים למצבו הנוכחי יהיו פרושים למול עיניו. לרמות היררכיות גבוהות יותר ("דודים") אפשר גישה אבל מבלי לפרוש למול עיניו את כל "בני הדודים".  בהקשר זה ראוי לציין התחכמות טכנולוגית בה אנו מאפשרים למשתמש לראות בכל זאת את שמות "בני הדודים" בעזרת סרגלי ניווט הנגללים במעבר עכבר על שמו של "הדוד", דבר שבעיניי הוא לגיטימי. במספר אתרים הקצינו לאחרונה את הפרשנות לגישתם של Park and Kim וכאשר הגעתם לרמה האטומית של הפריט אתם מתנתקים לחלוטין ממנגנון הניווט ההיררכי שהוביל אתכם עד הלום, תוך שאתם יכולים לסגת לעבר "האחים והאחיות" או ל"דודים" רק על ידי סגירת העמוד הנוכחי שיעלה בדרך כלל בשכבה צפה (ראו תצלום המסך של חברת נייק לעיל). הדבר נובע מהגישה המכירה בכך שבמצבים מסוימים נוכחותם של סרגלי הניווט עלולה ליצור עומס קוגניטיבי לא רצוי.

www.landsend.com: תת-קטגוריה. הניווט תוכנן על פי Park and Kim (עמוד הפריט תואם לגישת נייק שלעיל).

תגובות